נשים מטפלות כותבות שירה: לא בהכרח דחוס ומתוק

כתיבה ועריכה: עדי כהן

תודה רבה לד"ר ליאור גרנות, מיטל חודורקובסקי, דנה לובינסקי, ד"ר שרון רמר-ביאל, ד"ר בת-חן שניידר ומור שניידר על תרומתן הרבה להרחבת ההבנה על החוויה של היות מטפלת כותבת שירה.

תודה מיוחדת לרקפת בן חיים על האפשרות לצרף לטקסט זה את הדימויים מרחיבי-המחשבה שיצרה

יצירה: רקפת בן חיים

"עוד מילדותי אהבתי לכתוב שירה. חשתי שמחה וגאונות מתפרצת, כשבגיל שבע בערך חרזתי לעצמי "ורד, שושנה וסביון/מול נהר/ הסימבטיון". מאז עברו מים רבים בנהר-מילותיי- הכתובות. התרחקתי אט אט ממילים בחרוזים, משאריות מצבי-רוח-מכתימי-דף, הפסקתי לשרבט תחושות מתקפלות. התחלתי לעסוק בארגון ושרטוט לינארי של קווי הנשמה, להתעלם מהכאוס החי והפועם שלא ניתן להפכו לצורה". (עדי כהן)

כך כתבתי לפני כעשור - בעת שעשיתי את צעדיי הראשונים בעולם הטיפול, ולאחר תקופה ארוכה - בה כתיבתי היתה אקדמית בלבד, ולשירה לא היה מקום בחיי. מאז, אני שמה לב שיש תקופות שהשירה נוטפת ממני ואיני יכולה בלתה, ולעומת זאת, ישנן תקופות בהן אני שוכחת את שפת האם הזאת שלי ונאטמת בפניה. התהליך המייסר הזה- בין המלאות המתפקעת של המילים לבין ריק תהומי - הינו מפתיע וכל פעם מחדש לא צפוי. בעקבותיו עלו בי הרהורים על הבו-זמניות של כתיבה והיבטים אחרים של חיוניות בחיי; על המשמעויות של להיות מטפלת כותבת (או מטפלת כותבת שאינה כותבת) על המורכבות בלחשוף את עצמי בכתיבה כמטפלת, ביכולת להיפתח לכתיבה כמטפלת ועל העושר שנמצא בצימוד הזה.

הרהורים אלו סייעו לי לשוב ולתת לשירה מקום טיפולי בחיי, ולהשתמש בה כמיכל לתחושות וכלי עזר למחשבה וטרנספורמציה. לא כתבתי עוד רק בשירות הלא ידוע האקראי, אלא באופן מכוון התחלתי להיעזר בשירה על מנת להבין לעומק סיטואציות טיפוליות ולתת משמעויות נוספות לתהליך שלי כמטפלת. מעבר לחוויה של הקלה, סקרנות וקסם שהשיבה לכתיבה ולשירה השרתה עליי, מצאתי עצמי עוסקת בפועל באופנים בהם שירה יכולה להוות משאב למטפל.ת הן ככלי להתפתחות אישית והן ככלי להדרכה עצמית. יצרתי סדנא למטפלים על שירה כמשאב טיפולי, ופיתחתי את הפורמט 'לעשות מקום למילים שלך' בקומה השישית, שבו גם ליוויתי קבוצת מטפלות בסדנה כתיבה שנתית מקוונת המונחית על ידי כותבים.ות עם זיקה לתחום הטיפולי, ובו השירה קיבלה , כמובן, מקום כבוד.

כתבה זו הינה המשך ישיר של העניין שלי בכתיבה, בשירה ובטיפול, ובה אתייחס מהפרספקטיבה האישית שלי לצימוד היות מטפלת וכותבת שירה, על החוויה שמתעוררת, תרומתה הפוטנציאלית ומורכבותה. תוך כך, אשזור ציטוטים מתוך דבריהן של נשים מטפלות כותבות שירה יקרות שהסכימו לחלוק את חוויותיהן בהקשרים אלו. הכתיבה כאן היא אישית וחוויתית, ונועדה לעורר סקרנות והרהורים ולהוות מצע חשיבה עבור הקורא.ת, כמו גם עבורי.

שפת הכתיבה כשפת העצמי

רציתי לכתוב, לפני שרציתי כל דבר אחר. אין לי מושג למה. זה פשוט היה שם תמיד. אפילו לא ידעתי שאני כותבת שירים אלא כתבתי טקסטים שחילקתי אותם אינטואיטיבית בשורות קצרות. לא ניסיתי לחרוז, אלא פשוט לעקוב אחרי מה שעלה בתוכי גם מבחינת תוכן וגם מבחינת הקצב. זה לא משהו שלמדתי איפשהו, זה משהו שפשוט קרה. או יותר נכון - פשוט היה שם, והציג את עצמו. אם בהתחלה זה הרגיש כמו משהו שקורה ואני פשוט נהנית כשהוא קורה, בהמשך ארגיש איך אני מנסה לחזור למקום הזה בתוכי על מנת שיווצר. שפת הכתיבה היתה מעין ביטוי עצמי ראשוני אמיתי שלי. מהתייחסויות של קולגות כותבות, ניכר שאכן עבור חלקן הכתיבה היתה שם תמיד - הרבה לפני הטיפול.

ד"ר ליאור גרנות, ביבליותרפיסטית ומשוררת מעידה על עצמה כי כתיבת שירה היתה אופציה עבורה עוד לפני היכולת לכתוב: "התחלתי לכתוב כשהייתי בת 6, עוד טרם ידעתי לכתוב מבחינה טכנית. כתבתי שיר ב"ראש" וביקשתי מאמי שתכתוב לי אותו על דף. הייתי ילדה כותבת: שירים, סיפורים, יומנים, והיו גם את השירים של אחרים שהעתקתי למחברות מיוחדות (כבר אז, עשיתי לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת)".

סוכר | ליאור גרנות

לֹא נוֹלַדְתִּי אִשָּׁה, נַעֲשֵׂיתִי.

לְתוֹךְ מְצִיאוּת טֶרֶם זְמַנִּית הִגַּחְתִּי,

גְּדוֹלָה מְעַט מִכַּף יָד,

מִשְׁקָל שֶׁל חֲבִילַת סֻכָּר, אִמָּא אָמְרָה.

יְצוּר קָמוּט, תָּוֵי פָּנִים בִּלְתִּי מֻבְחָנִים,

צִנּוֹרוֹת לְפֹה וּלְשֵׁם, אִינְקוּבָּטוֹר;

לֹא בָּרוּר הָיָה אִם אֶשְׂרֹד.

סֻכָּר, הִיא סֻכָּר הַקְּטַנָּה.

נִלְחַמְתִּי כְּמוֹ גֶּבֶר.

גָּדַלְתִּי יַלְדָּה, דְּמָעוֹת

הָיוּ בָּאוֹת בְּקַלּוּת, מִישֶׁהוּ

זָרַק מִלָּה, אַחֶרֶת הַתְּסִיסָה נֶגְדִּי.

הָיִיתִי יָפָה

(דֻּגְמָנִית-צַמֶּרֶת, אָמְרָה בְּכִתָּה בֵּי"ת

הַמּוֹרָה לְבָלֵט, הַמּוֹרֶה בַּתִּיכוֹן לֹא אָמַר

אַךְ שָׁאַל בִּמְסִבַּת הַסִּיּוּם בְּקוֹל צָרוּד וְלוֹחֵשׁ:

אָז... יֵשׁ לָךְ חָבֵר? ו... מָתַי נִפָּגֵשׁ?).

לָבַשְׁתִּי שְׂמָלוֹת:

הַיְּרֻקָּה הָאֲרֻכָּה עִם הַפְּרָחִים בַּצַּד,

הַכְּחֻלָּה הַמַּבְרִיקָה עִם הַבַּד שֶׁנִּצְמָד,

הָאֲדֻמָּה הַמִּינִי (הַמּוֹכֶרֶת אָמְרָה: מְהַמֶּמֶת! שִׂימִי אוֹתָהּ עִם חוּטִינִי),

וְגַרְבִּיּוֹנִים שְׁקוּפִים עוֹטְפִים כַּף רֶגֶל נְתוּנָה בְּנַעֲלֵי

עֵקֶב דַּקִּים, סִירָה, פְּלַטְפוֹרְמָה, בֻּבָּה.

וְכָךְ יָצָאתִי לַמְּסִבָּה.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רָקַדְתִּי:

עִם הַחַיָּל, עִם הַטַּיָּס, עִם הַצַּיָּר, עִם הַמַּרְצֶה, עִם הַמְּתוֹפֵף.

אֶחָד שְׁרִירִי וְחָסוֹן, אֶחָד מְזֻקָּן, אֶחָד מְבֻגָּר, אֶחָד צָעִיר וְחָמוּד, בָּנוֹת עֶשְׂרִים

יוֹצְאוֹת בְּרִקּוּד.

קִמַּרְתִּי אֶת הַגּוּף בְּהֶתְאֵם לְצוּרוֹת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם, קִמַּרְתִּי חִיּוּךְ (מִילְיוֹן דּוֹלָר),

עָצַמְתִּי עֵינַיִם, הִטִּיתִי אֶת הָרֹאשׁ לְאָחוֹר, הִסְתַּחְרַרְתִּי. נָתַתִּי לָהֶם לְהוֹבִיל.

אֵיזֶה רִקּוּד זֶה הָיָה.

בַּבְּקָרִים מָצָאתִי אֶת הַלֵּב שֶׁלִּי

מֻנָּח לְצִדִּי, גַּרְגְּרֵי סֻכָּר

נָשְׁרוּ מִמֶּנּוּ עִם כָּל פְּעִימָה, מְבַקְּשִׁים לְהַזְכִּיר לִי מַשֶּׁהוּ, לֹא יָדַעְתִּי

מָה.

הַיּוֹם כְּשֶׁאֲהוּבָתִי שׁוֹכֶבֶת מִתַּחְתַּי

וַאֲנִי בָּאָה אֵלֶיהָ

כְּמוֹ גֶּבֶר,

כְּמוֹ אִשָּׁה,

(כְּמוֹ גֶּבֶר שֶׁהוּא אִשָּׁה, כְּמוֹ אִשָּׁה שֶׁהִיא גֶּבֶר, כְּמוֹ גֶּבֶר-גֶּבֶר, כְּמוֹ אִשָּׁה-אִשָּׁה,

כְּמוֹ יַלְדָּה, כְּמוֹ תִּינֹקֶת, כְּמוֹ יֶלֶד, כְּמוֹ תִּינוֹק)

אֲנִי בּוֹקַעַת,

נוֹלֶדֶת מֵחָדָשׁ

אִשָּׁה בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ,

לֹא נַעֲשֵׂית,

נוֹלֶדֶת.

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְשַׂרְטְטוֹת אֶת תָּוֵי פָּנַי בְּקַוִּים בְּרוּרִים, שְׂפָתֶיהָ

בּוֹזְקוֹת עַל עוֹרִי

גַּרְגְּרִים מְתוּקִים

וְגוֹמְעוֹת.

*

השיר נכתב במיוחד לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה" בעריכת ריקי כהן (הוצאת מרום תרבות ישראלית, 2016).

דנה לובינסקי, פסיכולוגית קלינית ומשוררת מתייחסת לוודאות שהיתה לה מגיל צעיר לגבי המשמעותיות של כתיבה עבורה ובחייה: "התחלתי לכתוב בגיל 7, מאוד סמוך לרכישת היכולת לכתוב. איכשהו היה ברור לי מילדות שעבורי לכתוב זה הדבר בהא הידיעה, תפסתי אותו כשיא ההגשמה והביטוי של העצמי. התחלתי בכתיבת סיפורים, אבל מראשית גיל ההתבגרות עברתי לכתיבת שירה באופן בלעדי כמעט".

כשכתבתי לא חשבתי על מה כתבתי, אלא זה פשוט יצא. יש המתארים לעיתים את חווית הכתיבה כהקאה על דף את מה שיש בפנים. אבל מבחינתי לא היתה ישות מוגדרת שנטוותה כמילים בתוכי ואז הוצאה לדף, אלא המילים הומצאו בעת הכתיבה עצמה. תהליך הכתיבה עצמו היה תהליך של המצאה והימצאות. אחרי שכתבתי פתאום היה תוקף למשהו שלא ידעתי בכלל שהרגשתי קודם. עבורי כתיבה לא מבטאת את מה שבנפש, אבל זה כאילו הכתיבה עצמה מכוננת את הנפש, ולא ההפך. אני מאוד מתחברת לקישור שד"ר ליאור גרנות עושה בספרה "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? כתיבה, ילדות, שיר" (פרדס ובר אילן, 2020) - בין כתיבה ובין מושג ה"עצמי האמיתי" של ויניקוט. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של גרנות, ומהווה להערכתי צוהר חשיבה משמעותי ומרגש עבור כל מי שעוסק בכתיבה.

או במילותיה של ד"ר ליאור גרנות מתוך דבריה סביב הכנת כתבה זו: "כתיבה מאפשרת ביטוי, גילוי ובריאה של "עצמי אמיתי". כלומר, לא רק ביטוי של עצמי אמיתי מודע אלא גילוי של רבדים בלתי מודעים וגם בריאה של חלקי עצמי - למשל בריאת הכותבת את עצמה כאדם יוצר. עבורי, הכתיבה שלי היא המקום שבו אני יכולה להיות הכי "אני". כשאני כותבת - אני מניחה את הנפש שלי על הדף, ולעתים הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי על עצמי דברים שהיו חבויים מפניי, וזה רגע נִסי, על אף שהוא יכול גם לעורר פחדים או אי נוחות. אחרי שאני מניחה את בליל הנפש שלי על הדף -אני מתחילה לנשום יותר טוב... כמו אחרי שיחה טובה עם חברה או אחרי פגישה טיפולית טובה, שבה מובעים הדברים שאולי לא אומרים לרוב, והם זוכים להד. בתהליך הכתיבה ה"אני" מתחלקת לשתיים: יש את ה"אני" הכותבת, ויש את זאת המתבוננת וקוראת את הטקסט רגע אחרי שנכתב. זאת כבר האני המאזינה, העדה. באופן הזה, מכוננת הכתיבה את היותי עדה פנימית עבור עצמי".

יצירה: רקפת בן חיים

מה המשמעות, אם כן, של רגעים בחיי שבהם אין אני יכולה לכתוב? איפה ה"אני" הכותבת בהשאלה מד"ר גרנות, ואיפה ה"אני" המאזינה כשאני לא מצליחה להרגיש את המוזיקה של המילים הכתובות מהדהדת בתוכי? כנראה שיש "אני" אחרת, בהמשגה של חלקי עצמי, שאיננה כותבת ואיננה מאזינה. מה שכן אני יכולה להעיד, שזו שאיננה כותבת ואיננה מאזינה לעצמה עדיין יכולה להאזין לאחרים ולערוך טקסטים. כלומר, ייתכן שברגעים אלו אין זה "אני" אחר, אלא פוזיציה אחרת שבה אותו "אני" מתמקם מול הבפנים והבחוץ, וזה מה שמכונן אותו כ"חלק עצמי" אחר.

מיטל חודורקובסקי, פסיכולוגית קלינית ומשוררת, מתארת כי כתיבת השירה שהיתה נגישה לה בילדות, הלכה ונתרחקה ממנה, והיא בה לחייה בדיוק ברגע שהעולם נעצר. "כל חיי כתבתי. שירים התחלתי לכתוב בתור ילדה ונערה ובגיל 18 הפסקתי ובמשך 20 שנים כתבתי שירים בודדים בלבד. בשנים אלו כתבתי דברים אחרים, כמו בלוג מקצועי. בתחילת הקורונה חזרה אליי מתנת השירה ובגדול ומאז כותבת המון. כותבת מתוך רגעים, מתוך חיי היומיום, כותבת כדי ללכוד את הכאן ועכשיו. עוצרת כדי לכתוב וכותבת כדי לייצר עצירה בקצבים המהירים של החיים המודרניים. כותבת כל הזמן כדי לעבד קלקולים של הנפש האנושית".

בהקשר זה, מעניין לחשוב על הפוטנציאלים החבויים שלנו בהקשרים שונים ובוודאי סביב שירה, ולהתחיל לשאול את עצמנו מה מרחיק ומה מקרב אותנו לכתיבה שלנו את עצמנו. ההבנה כי נבטים שהחלו לנבוט בנו בעבר, מאיזושהי סיבה לא המשיכו להתפתח, עדיין שם, ויוכלו גם בהמשך לצמוח לגודלם האמיתי - ממלאת אותי בתקווה, וממחישה עד כמה שימוש בכתיבה בטיפול יכול להיות מפנה משמעותי.

שימוש בכתיבה בטיפול

כתיבה ככלל יכולה לתרום רבות למטפלים ולמטופלים, וכתיבת שירה בפרט. מחומרים שעיינתי בהם לאורך השנים ומהתנסותי האישית ניכר כי כתיבה מסייעת לביטוי רגשי ולעיבוד חוויות, מאפשרת מגע עם תכנים לא נגישים, מפתחת יכולת רפלקטיבית ומנטליזציה, מרחיבה את אפשרויות החשיבה על סיטואציות שונות, מסייעת להגמשה חשיבתית, פיתוח יצירתיות, תרגול שיח עם חלקים שונים, ומסייעת לפיתוח אמפתיה. אפילו ישנם מחקרים שמתייחסים לתרומה של כתיבה בהפחתת מדדי סטרס (הפרדיגמה של פנהבקר). עם הזמן, נעזרתי בכתיבה על מנת להיות בקשר עם מה שג'נדלין מכנה "התחושה מורגשת" (Felt Sense), כך שמבחינתי כתיבה מספקת מרחב מחזיק להיות עם החוויה הפנימית. אני משתמשת בכתיבה כמטפלת בעיקר עם עצמי - כדי לעבד חוויות מחדר-הטיפולים, כדי לאפשר לעצמי לדלות יותר אינפורמציה מהחוויה שהיתה בטיפול ונותרה עמומה, וכדי להרחיב את האופן בו אני חושבת את עצמי ואת מטופליי ואת הנוכחות הטיפולית שלי.

הרכות שלי איננה ריקות | עדי כהן

הָרַכּוּת שֶׁלִּי אֵינֶנָּה רֵיקוֹת.

הִיא שְׂמִיכָה עוֹטֶפֶת כַּף-

יָד מְנַחֶמֶת.

הִיא גְּלִידַת וָנִיל מְטַפְטֶפֶת

ת

ת

ת

הָרַכּוּת שֶׁלִּי אֵינֶנָּה רֵיקוֹת.

הִיא מְלֵאָה בְּתוּתִים בְּשֵׁלִים

בְּטֶרֶם הֲפִיכָתָם לְרִיבָה.

הִיא שִׂמְחָה וְטוּב לֵב וְאַהֲבַת

נְתִינָה.

הִיא אֵינֶנָּה שִׁמְמַת יֵאוּשׁ

אוֹ תְּחִנָּה לְקִרְבָה.

הִיא אֵינֶנָּה הַצָּעָה לְנִצּוּל

נִסָּיוֹן לְהִמָּנַע מְשִׂימַת

גְּבוּל אוֹ חֻלְשָׁה.

הָרַכּוּת שֶׁלִּי אֵינֶנָּה רֵיקוֹת.

פָּשׁוּט כָּכָה אֲנִי.

רַכָּה

יש דרכים רבות נוספות להכניס את הכתיבה לטיפול ולחדר-הטיפולים. ד"ר שרון רמר-ביאל, מטפלת באומנות וד"ר לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה, למשל, מתייחסת לאופן בו הכתיבה מסייעת לה ככלי חדוד לתשומת הלב ולהבחנה בפרטים ובתהליכים: "הכתיבה מעניקה קול לחומרי נפש שגולמו באופן חזותי על ידי מטופלים שאין להם יכולת לבטאם במילים. ככזו היא חלק בלתי נפרד מתהליך הטיפול והיא מאפשרת לי לזהות את התימות שמעסיקות את המטופלים ובו בעת, את החלקים מתוכם להם נתונה תשומת הלב שלי".

הַנְּיָר זוֹכֵר | שרון רמר-ביאל

בְּמִפְגְּשֵׁי הַטִּפּוּל הָרִאשׁוֹנִים

חָרַט הוּא עַל גַּבִּי בְּכָל כּוֹחוֹ

עַד שֶׁנִּקְרַעְתִּי מִתְּכָנָיו לֹא פָּחוֹת

מֵהָעוֹפֶרֶת הַחַדָּה שֶׁל עֶפְרוֹנוֹ

בְּמִפְגְּשֵׁי הַטִּפּוּל הַבָּאִים

הָפְכוּ שִׁרְבּוּטָיו לִכְתָמִים

שֶׁהֵצִיפוּ אוֹתִי וְנִסְפְּגוּ בְּחֵיקִי

מִבְּלִי שֶׁפִּשְׁרָם יִתְגַּלֶּה לִי

בְּמִפְגְּשֵׁי הַטִּפּוּל הָאַחֲרוֹנִים

הֵנִיחַ אֶת יָדוֹ בְּרָכוֹת עַל פָּנַי

וְכִסָּה אֶת הָרֵיק שֶׁהֶחֱזַקְתִּי עֲבוּרוֹ

כְּשֶׁהַמִּלִּים אִבְּדוּ אֶת מַשְׁמָעוּתָן.

*

מתוך האנתלוגיה 'אנא', 2022 הוצאת קתרזיס

דנה לובינסקי מבטאת במילותיה את הקשר בין שירה, חד פעמיות וטיפול. "החיפוש המתמיד אחר שפה חד פעמית לכל חוויה, כפי שמתקיים בשירה, רלבנטי מאוד גם במפגש שלי עם מטופלים, והניסיון לשמר על שפה ייחודית חד פעמית שמתאימה רק להם מאפיין את המפגשים שלי בקליניקה. אני מרגישה שהחתירה הזאת והיכולת לייצר שיח ער משכללת מאוד את המרחב הטיפולי ומאפשרת למטופלים להפתח אל השפה הפרטית שלהם, ולגלות בתוכם יצירתיות ואותנטיות חדשים. השיח שלי עם מטופלים רווי הרבה פעמים במטאפורות שאנחנו בונים יחד, לא אחת גם בהומור או דרמטיזציה ויש בכך הרבה חירות ותנופה לשינוי".

הישמרי | דנה לובינסקי

הִשָּׁמְרִי

שֶׁלֹּא תִּגֽבַּהּ בּֽתוֹכֵךְ לֽשׁוֹן הָאִשָּׁה שֶׁפָּרְמָה חֲלוֹמוֹת

שֶׁלֹּא תִּמָּצְאִי

יְשׁוּבָה עַל כֻּרֽסָה

בְּיָרֵחַ אָפֹר

סוֹרֶגֶת סִבָּה

מַאֲזִינָה לַחַשְׁמַל

הִשָּׁמְרִי

שֶׁאִשָּׁה מַשְׁקִיפָה מִמִּרֽפֶּסֶת הַמֹּחַ

לֺא תִּגֽאֶה בָּךְ

רוֹקַעַת חָכֽמָה לֽתוֹךְ הַקַּרֽקֶפֶת

מוֹזֶגֶת קָפֶה

לֽתוֹךְ הַתּֽנוּמָה

הִשָּׁמְרִי

שֶׁהִיא לֺא תְּחַכֶּה לָךְ בִּקֽצוֹת הַיָּמִים

נְקֵבָה מֽלֻמֶּדֶת עִם רַגֽלַיִם גְּבוֹהוֹת

וְסַרְגֵּל שֶׁל קִנֽאָה

מֽשַׁסָּה בְּרֹאשֵׁךְ צִפֳּרִים שֶׁל אֵימָה

מַפִּילָה אוֹתָךְ

מַעֽלָה

מַעֽלָה בַּמַּחֲשָׁבָה

הִשָּׁמְרִי

שֶׁבַּלַּיְלָה מִתְחַזָּה לְמַלְאָךְ

לֺא תִּשֽׁלַח לְחֵיקֵךְ

יָד חַמָּה יָד חַמָּה

רוֹצָה סוֹף סוֹף לָדַעַת

מַה מִּסֽתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי מָה

הִשָּׁמְרִי

שֶׁבַּבֹּקֶר מַבִּיטָה בַּמַּרְאָה

לֹא תִּתֵּן לָךֽ לֽרֶגַע רִפְיוֹן הַכָּרָה

לֹא תִּתֵּן לָךֽ לִשְׁכֹּחַ

שֶׁבְּתוֹךְ אִישׁוֹנַיִךְ

בּוֹכִים שְׁנֵי כּֽלָבִים שֶׁאֻלְּפוּ לְרָעָב

הִשָּׁמְרִי

אַל תִּתּֽנִי הֱיוֹתָהּ

סוֹלַחַת לָאֵל

מְחַפֶּשֶׂת אֶת חוּט הַשָּׁמַיִם

לִתֽפֹּר אֶת מוֹתָהּ.

מור שניידר, פסיכותרפיסטית ועו"ס קלינית, מתייחסת לפונקצית החשיבה שמאפשרת לה הכתיבה כמטפלת, לרצף בין היות כותבת ומטפלת, ולתרומה של נוכחות הכתיבה בחדר הטיפולים: "התחלתי לכתוב לפני כשלוש שנים. אני כותבת שירה. אני כותבת כמעט תמיד בגוף ראשון, למרות שלא תמיד השיר הוא עליי. אני חושבת שזה קשור לעמדה טיפולית שמנסה להיכנס לנעליים של המטופלים.ות שלי, לאפשר לעצמי לחוות משהו מהחווייה שלהם, על מנת שאוכל לחשוב את זה ואז להחזיר להם את המידע מעוכל יותר (מבתא לאלפא)".

"אני מרגישה שהכתיבה היא המשך טבעי של היותי מטפלת. לפעמים במהלך פגישה טיפולית נאמרים משפטים שנשמעים כמו שירה, מבלי ששמים לב לזה. החשיבה הלא מודעת היא צבעונית ויצרית ומעורבלת באופן מרתק, ועם קצת התאמות, היא מהווה תשתית נפלאה לשירה. אפשר להגיד שהלא מודע מתכתב מאוד עם שירה, וכך לדעתי גם עובדת שירה שמתפרסמת (או אומנות בכלל) - זה לא מודע שמדבר עם לא מודע. כך קורה שבטיפול אני יכולה לשתף את המטופל באסוציאציה שעולה לי ואני עדיין לא יודעת בדיוק להסביר אותה, אבל אני סומכת על עצמי שהאסוציאציה הזו עלתה מתוך הקשבה עמוקה למטופל, והלא מודע שלי ייצר אצלי את האסוציאציה הזו ולא בכדי. היא באה על מנת שאוכל להבין טוב יותר את החוויה של מי שיושב מולי, להבין אותה באופן רגשי, עמוק, לפעמים טרום מילולי בשלב ראשון. לפעמים הכתיבה מדייקת לי דברים שחשבתי או הרגשתי בתוך פגישה טיפולית, ובעצם מהווה עוד רפלקציה על אותו מטופל".

ד"ר ליאור גרנות מתייחסת לשירה כדרך התמודדות עם מגבלות השפה וכאמצעי לביטוי רגשי עמוק ונותנת דוגמאות יישומיות לשילוב כתיבה בחדר-הטיפולים: "כביבליותרפיסטית, הכתיבה היא אמצעי של ממש להבעה רגשית בתוך הפרקטיקה הקלינית שלי. אני נותנת במתנה למטופלים שלי מחברת שמלווה את הטיפול, ועשויה להציע להם תוך כדי פגישה הצעות כתיבה. מאחר שכאדם הנתקל באופן יום-יומי כמעט במוגבלות השפה הדבורה להביע את מעמקי הנפש (מזדהה כל-כך עם התהייה של ויטגנשטיין: "שהרי כיצד אוכל לרצות בכלל להידחק באמצעות השפה בין מבע הכאב ובין הכאב"?) - אני חיה את התסכול הנלוווה לכך שכאשר מספרים דבר-מה בעל-פה חייבים למצוא איזו דרך ליניארית לומר את הדברים (קודם את זה, ואחר כך את זה, או ההיפך). כביבליותרפיסטית, כשאני נתקלת בתסכול הזה של מטופלת לנוכח מגבלות השפה - אני יכולה להציע לה להשמיע לשתינו שיר שמדבר את התחושות שלה, ואז כשאנחנו מאזינות יחד לשיר שבחרה - אנחנו למעשה שוהות שתינו בתוך איזו קפסולה של הנפש שלה ומבינות אותה באופן "בבת-אחתי", ואחר-כך אפשר לדבר "סדור" או "ליניארי".

"דוגמא אחרת לשימוש בכתיבה בקליניקה היא כאשר אני מרגישה שהדברים נאמרים באותן המילים שנאמרו כבר, שישנה חזרתיות או דיבור שהוא "מעל לפני השטח" - אני יכולה להציע סוגים שונים של כתיבה (כולל לנמענים שונים מופנמים בחיי המטופל, כולל כתיבה משותפת שלי ושל המטופל) - ובכך לאפשר נגיעה בדברים באופן אחר, עיבוד שלהם והבנה עצמית מעמיקה. הכתיבה שלובה בזהותי כמטפלת בידיעה שישנו רובד עומק נוסף למילים ולאין-מילים המדוברות בעל-פה, שעלי להיות קשובה לו רוב קשב, בכבוד ובעדינות, ולהוקיר תודה למטופלות ולמטופלים שלי הפותחים בפניי צוהר לפסוע יחד איתן.ם יד ביד ברובד הנפשי העדין הזה".

כתיבה - כלי טיפולי או מרחב מחיה?

לכתיבה יתרונות רבים, ועל כן ראוי לשקול לשלבה ככלי בטיפול. עם זאת, חשוב לי להדגיש שעבורי הכתיבה איננה עוד כלי, אלא היא דרך שיש לבחור ללכת בה. היא סוג של הוויה ומהות. אם כי הכתיבה היא השפה האישית שלי, אני ערה לכך שהכתיבה איננה בבחינת שפה שגורה אצל כל מטפלת או מטופלת, ולעיתים יש אנשים שחווים אותה כאויב מתקיף של החוויה. לא כדאי להניח ששפת השירה או כתיבה בכלל תקרב את כולם לעצמם - יש כאלו שעבורם התנועה היא שירת הנפש או מוזיקה, או רחמנא לצלן מגע. לכן, אני סבורה שהשלב הראשון בהקשר לכתיבה הוא גילוי המשמעות האישית שלה עבור המטפלת והמטופלת, ורק אז בחינת האופן שנכון לשלבה בטיפול ככלי. ובכל זאת, מי שכתיבה מדברת אליו יכול להרוויח רבות מהכנסתה לתוך השיח הטיפולי, והיא יכולה לשמש לו מרחב משמעותי, ואולי אף מה שנקרא - מרחב מחיה.

ד"ר ליאור גרנות, למשל, מתייחסת לכתיבה כבית וכמפתח לעצמה. "הכתיבה היא עבורי בית נפשי. כיום, אני מרגישה לשמחתי את הבית הרגשי-הממשי נוכח מאד בחיי - האימהות לבתי הקטנה וחיי היום-יום, שהם-הם הבית, ומאז שהפכתי לאמא אני כותבת פחות. אבל כאשר אני רוצה לצלול למחוזות נפשיים המצריכים שהות, העמקה, בירור - אני יודעת שהמפתח טמון עבורי בכתיבה".

מור שניידר מתארת את הכתיבה כמקום של חופש עבורה ושל נחמה: "מעולם לא למדתי ספרות או שירה באופן מסודר. יש לזה יתרונות וחסרונות. אני מניחה שיש הרבה ידע שחסר לי, אבל זה גם נותן לי חופש לכתוב בדיוק איך שמתחשק לי. אין לי תיאוריות או קריטריונים שאני שואפת לעמוד בהם, למשל מבחינה אקדמית. יש בי חלק שאפילו מתעקש להשאיר את זה כך. ביליתי המון שנים בלימודים אקדמאיים בתוך המקצוע שלי. אני לא רוצה שהשירה תהפוך למקצוע אלא שתמשיך להיות עבורי מקום חופשי לביטוי עצמי ואומנות. לפעמים אומרים לי שהכתיבה שלי מנחמת, מלטפת. זו מחמאה גדולה עבורי. אני משתדלת לגעת בכתיבה שלי בחלקיקי אמת, ואני שמחה מאוד לחשוב שלמרות הנגיעה הלא פשוטה הזו, עדיין מתאפשרת חוויה של נחמה".

ד"ר שרון רימר ביאל מתייחסת לכתיבת שירה כדרך לכלול אספקטים שונים מקצועיים ואישיים, ולסייע למזג בין היבטים שונים של העצמי. "כתיבת שירה משלבת בין זהויות מקצועיות שונות שאני נושאת ביומיום ומזקקת את הזיקה ביניהן. כך למשל, בין עבודתי כאנתרופולוגית שחוקרת את המרחב הטיפולי בו אני משמשת כמטפלת באומנות. במסגרת קבוצת תמיכה באמנות למהגרות עבודה מהפיליפינים שטיפלו באנשים זקנים עם דמנציה אותה יזמתי והנחיתי במהלך הקורונה, היתה השירה תגובה אמנותית שנוצרה אצלי בספונטניות בעקבות תהליכי האמנות של משתתפות הקבוצה והשיח שעוררו אצלן. כתיבת השירה חשפה תימות מרכזיות שהעסיקו את משתתפות המשתתפות בקבוצה באופן מודע ולא מודע כאחד, והאופן בו הן מיקמו את עצמן בתוכן. על אף שברובד הגלוי השירה הביאה את קולותיהן המושתקים, הרי שברובד הסמוי היא חשפה בפני את האופן בו נושאים אלה מתכתבים עם החוויה הסובייקטיבית שלי, איתה הגעתי לקבוצה ואשר התפתחה במהלך ההנחיה. התהליך הרפלקסיבי אליו מזמינה כתיבת השירה מרחיב את השיח לגבי תרומתן של חוויות סובייקטיביות של מטפלים ומטפלים בתהליך יצירת הידע במרחב הטיפולי והמחקרי כאחד".

מיטל חודורקובסקי מתייחסת לחשיבות של הכתיבה בתוך חייה כמטפלת ובתוך חיי היומיום ולפונקציה המווסתת והמעצימה של מרחב הכתיבה עבורה. "הכתיבה היא מתנה וברכה גדולה. היא עוזרת לי כל הזמן להאריק החוצה חוויות ותחושות ומחזירה אותי לעולם פנויה יותר, למשל לילדיי, לבית. אני מוצאת שדרכה אני מייצרת יותר חמלה כלפי עצמי וכלפי אחרים וזה מיטיב קשרים בחיי. כל הדרך שלי עם השירה בשנים האחרונות אומרת לי- את חולמת! את מגשימה! את יכולה!"

תשתני | מיטל חודרקובסקי

לִפְעָמִים נִרְאֶה לָךְ שֶׁכָּךְ

יִהְיֶה לָנֶצַח. שֶׁתִּהְיִי

גֶּזַע עֵץ, עוֹמֶדֶת עַל כַּנָּהּ,

שָׁנָה עִם עוֹנָה אַחַת. וַעֲדַיִן,

הַבִּיטִי בְּנִימֵי הַיָּדַיִם,

בַּמַּעֲקֶה הַבַּיִת, בִּירִיעַת

הַשָּׁמַיִם. הַכֹּל רַק נִרְאֶה

דּוֹמֵם. תְּמוּרוֹת עֲדִינוֹת

מְפַכְפְּכוֹת בָּהֶם כְּמַיִם.

תַּאֲרִי לְעַצְמֵךְ, גַּם אַתְּ,

כְּמוֹ שֶׁלֹּא הֶעְלֵית

בְּדִמְיוֹנוֹתַיִךְ.

*

מתוך "יסודות שבריריים מאוד", 2023, הוצאת קתרזיס

חשיפה עצמית בכתיבה כמטפלת

כתיבה היא תמיד חשופה. כתיבה לא חשופה, אפילו אם מדובר בסידור מילים אסתטי , אינה דוברת אמת. וזו מטרתה של הכתיבה עבורי בסופו של דבר - לגלות את מה שלא התגלה עדיין, ואולי אפילו ליצור את מה שעוד לא נחשב. ככזאת, היא פגיעה. פעמים רבות שאלתי את עצמי האם לגיטימי שכמטפלת אפרסם את הכתיבה שלי, תוך לקיחת האפשרות שמטופליי יקראו טקסטים אלו. אני יכולה להגיד בוודאות שלא אפרסם בשמי מה שאני מרגישה שעשוי להיות מעורטל מדי, אבל כדי להכריע האם לפרסום או למגירה, צריך לעבור דרך עילת הסבירות פעם אחר פעם. מאחר והשאלה מה סביר היא סובייקטיבית במידה רבה, היה לי חשוב ומעניין להבין איך נשים מטפלות שכותבות שירה מתמודדות עם היבטים של פרסום וחשיפה עצמית כמטפלת.

ד"ר ליאור גרנות מתייחסת לחשיפה הבלתי נמנעת שיש בכתיבה, ולמורכבות של להיות מטפלת שהיא גם מצע לתהליך של אחרים, וגם סובייקט בפני עצמה. "אני לא רואה - עבורי - אפשרות אחרת מלבד לכתוב חשוף. וכאן אולי כדאי להבהיר שבמילה "חשוף" אני לא מתכוונת בהכרח לטקסט שהוא אוטוביוגרפי באופן מלא אלא שמשהו מהרבדים הנפשיים של הדמויות, מהמבנה הנפשי שלהן, מהלך הרוח שלהן - קשור אלי באופן רגשי כלשהו. עבורי הכתיבה היא הדרך להבין את עצמי באופן עמוק, לתת ביטוי רגשי מעמיק, מדויק ורב-רבדי לְמה שבשיחות נפש בחיי היום-יום נותר ברובד עליון יותר. הכתיבה שלי עבורי היא כמו צלילה למים העמוקים של הנפש שלי ושהייה ממושכת שם, שחייה איטית, מתבוננת. כמובן שכמטפלת כותבת שמפרסמת את כתביה אני לוקחת בחשבון שמטופליי יכולים להיות חשופים לטקסטים שאני כותבת, ובתפישה הטיפולית שלי זה מפגיש אותם עם האדם שאני שאותו הם פוגשים בחדר הטיפול, אבל באופן רחב יותר (כמו לעשות זום אאוט). בעיני טיפול מתקיים במרחב של מפגש האנושי עם האנושי. כשמטופלות שלי קוראות בטקסטים שלי את הכאבים שלי, העצבויות, החרדות וכו' - אני מניחה שזה עשוי לעורר קרבה מעצם מפגש האנושי עם האנושי. ודאי שייתכנו אצל מטופלות.ים רגשות אחרים, מורכבים יותר במפגש עם תכנים שונים שקיימים בטקסטים שלי, ובראייה הטיפולית שלי - הרגשות הללו מוזמנים להיכנס אל חדר הטיפול (כמו כל רגש שהוא) וינתן להם מקום להֱיות ולשׂיח".

"בנוסף לכך, אני רואה בטקסטים שלי כמשהו שאמנם נכתב מהעומקים הכי עמוקים של הנפש שלי, אבל מרגע שהם יצאו מרשותי אל העולם - הם של הקוראים אותם לא פחות מאשר שלי. ולפיכך, הקוראות.ים מוזמנות.ים להשליך עליהם את עולמם, למצוא בהם את עצמן ולנהל עמם דיאלוג שהוא לא בהכרח קשור אלי. לאחרונה הנחיתי סדנת ביבליותרפיה במרכז לנשים נפגעות אלימות, ומרבית הטקסטים שהבאתי לכתיבה באמצעותם היו מתוך ספרי "שמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). המפגש היה מרגש, מעשיר וקרוב, והרגשתי שאני יכולה לשבת בנוח בכיסא מנחת הקבוצה על אף שהטקסטים שבאמצעותם כתבו המשתתפות - היו ברובם טקסטים שלי. זה היה מרגש לראות כיצד המילים שאני כתבתי הופכות להיות כאלה הנאמרות בפיהן, שהן מוסיפות להן מילים משלהן, ובכך הופכות את הטקסט שלי לשלהן ומעניקות לו מהמילים שלהן; כך הן גם יצרו באמצעותו וגם הוסיפו ליצור אותו" .

יצירה: רקפת בן חיים

גם מור שניידר מתארת את המורכבות של נושא החשיפה, והדיאלוג הפנימי בין החלקים שבפנים: "החשיפה העצמית היא דבר מאוד מורכב עבורי. גם להתראיין לכתבה הזו זה משהו שהתלבטתי לגביו ארוכות... אני רגילה להיות בעמדה מאוד מסוימת מול מטופלים, ולפרסם את השירה שלי זה בהכרח לעשות צעד בכיוון של חשיפה, ולא רק מבחינת התכנים של השירים. לפרסם אומר שיש בי חלק שרוצה להיראות כלפי חוץ, ואני כל הזמן בבירור של הנושא הזה - עד כמה זה נרקיסיסטי, עד כמה זה נכון לי, וכו'. בשלב מסוים הצורך להוציא את השירים מהמגירה היה מאוד חזק, והרגשתי שאוכל להתמודד עם ההשלכות של זה על התחום המקצועי. ואכן, לפעמים מטופלים שלי פוגשים שירים שלי. זה תמיד מפגש שהוא מרגש עבורי, אבל לא פחות מכך, זה תמיד מאוד מעניין ומהווה חומר לעבודה עם אותו מטופל. אני מפרסמת שירים בפייסבוק ובעוד מדיות (תערוכות, אנתולוגיות, ערבי שירה) ולאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלי."

חיבוק ממטפלת | מור שניידר

אֲנִי לֹא מְשֻׁגַּעַת,

אָמַרְתְּ מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת.

אֲנִי יוֹדַעַת,

עָנִיתִי וְחִבַּקְתִּי אוֹתָךְ חָזָק,

הֲכִי חָזָק שֶׁעֵינַיִם יְכוֹלוֹת לְחַבֵּק.

דנה לובינסקי מתייחסת להיבטים של החשיפה של הכתיבה לא רק בהקשר למטופלים אלא גם בהקשר לאמהות: "הכתיבה קדמה אצלי לטיפול, ולפיכך אף פעם לא חשבתי להטיל על עצמי צנזורות. באופן כללי, בשנים הצעירות יותר הכתיבה הייתה כמו סוס דוהר שלא מוכן לשים שום רסן או מכשול, או להתחשב בכל מגבלה במציאות. עם השנים ולאחר הוצאת ספר השירה הראשון שאלת החשיפה הפכה לשאלה, לדבר שאינו מובן מאליו ושיש עליו השתהות מסוימת. כלומר, מדוע להיחשף, ולשם מה. איני בטוחה שזה מקושר ישירות להיותי מטפלת, למרות שסביר שגם, אלא יותר לאימהות, ולרצון לייצר סביבה יותר מוגנת לילדיי. כמטפלת לא פגשתי הרבה אתגרים סביב הכתיבה. מטופלים רבים לא קראו את שיריי ולא יודעים שאני כותבת. אלה שקוראים או שהגיעו בעקבות הקריאה, אתם זה מסובך יותר, אבל מעולם לא הרגשתי שזה מצמצם את המרחב הטיפולי, או מונע מאידך שמירה על גבולות הסטינג. שירה היא מספיק אניגמטית ורב משמעית לטעמי בשביל שהיא לא תקריס את מרחב הפוטנציאל. כך או כך, האתיקה הטיפולית שלי לא נשענת על התנכרות עמוקה לעובדה שגם אני בת אדם, או לניסיון לייצר אשליה כאילו ביני לבין המטופלים מפרידה תהום של הבדל, ולכן זה אולי מורכב פחות".

מיטל חודרקובסקי מתארת את הדרך שלה מכותבת אנונימית לכותבת שלוקחת בעלות על מילותיה, ואת הקונפליקט בין הציפייה ממטפלת לאנונימיות לבין הכמיהה של הכותבת למבט והכרה. "לפני שלוש שנים החלטתי לאחר לבטים רבים לפתוח פרופילים ברשתות החברתיות עם שמי המלא ולפרסם שם שירה. בזמן זה גם פרסמתי ספר ביכורים וספרי השני עתיד לצאת בימים אלו. נושא החשיפה העסיק אותי מאד בתחילת הדרך ההתנגשות ביו הזהות המטפלת שנגזר עליה להשאר אנונימית, לבין הזהות הכותבת שכמהה להוציא לאור הורגשה בכל מיני אופנים -בחדר הטיפולים, בפרסום שירים חשופים ועוד. עם הזמן ההפרדות הללו התרככו לכדי אישה אחת מטפלת וכותבת, ומצאתי לי דרכים לחבר בין הזהויות וליישב ביניהן. יש בכך שחרור והקלה".

ד"ר בת חן שניידר, פסיכולוגית קלינית ומשוררת כותבת רבות על החוויה של היות מטפלת ובכך שמה את עצמה במקום חשוף באופן מוצהר. היא מדגישה נקודת מבט שונה ורעננה, המתייחסת לכתיבה על חדר-הטיפולים כאקט מחאתי מחד ומאפשר אותנטיות ומקרב מאידך. “לפני כמה ימים הכנסתי לצ’אט ג’יפיטי בקשה- לראות את פרויד צוחק. קיבלתי תמונה של דמוי פרויד מזוקן בצבעים של קונפטי. הכי קרוב לשחיטת פרה קדושה שהיה לי. על ברכיי הפסיכולוגיה קיבלתי בעשרת הדיברות להיות מטפלת ״דף חלק״, המטפל צריך להיות כר פורה להשלכות. אבל גחלילית קטנה בי מחאה מבפנים. אבל רגע- פרויד, אני לא דף חלק, אני אני. נשפכת כמו סודה ועם אוטו מבולגן. האם יש מקום לשניים בחדר הטיפולים או שאני צריכה לשים מסיכה של דף חלק? הכתיבה שלי מאפשרת לי להביא את האני שלי, אבל גם למחות.כי פסיכולוגיה זה מקצוע שאני כל כך אוהבת, אבל לפעמים הוא מיושן ומרוחק. ובתור גילדה שחורטת על דגלה שעדיף ‘להוציא החוצה מאשר לשמור פנימה’- אז מעט מדי דברים מדוברים על עצם ההתמקמות הטיפולית בעידן כל כך מודרני שיש בו הכל (אפילו את פרויד צוחק)".

"פסיכולוגיה זו כת, עם חוקים נוקשים: מתחילים זרים, חמישים דקות ופעם בשבוע ונגמר הזמן. אבל למה? איזה מעניין ומפחיד זה לחשוב נגיד מה היה קורה אם המטופלת שלי ואני היינו מכירות סתם בגינה, האם היינו חברות? ומה אם מטופל שלי היה רואה לי את האוטו המבולגן- מה הוא היה חושב עלי? ומה אם היה יודע על החרדות שלי? ואיך זה מרגיש בקליניקה כשהטראומה שמישהי חולקת איתי- עברתי בדיוק בדיוק אותה טראומה, אבל היא לא יודעת מזה. מותר להגיד לה? ומותר לי לחפש מטופלת עבר בפייסבוק כי אני מתגעגעת? על כל השאלות האלה ועל רבות נוספות כתבתי שירים. אני משתמשת בכתיבה כדי לחשוב על המחסומים האלה. לפעמים כדי לפרוץ אותם בעיניי רוחי. לפעמים כדי לשמור על הגבולות במציאות. לפעמים כדי לזוז צעד אחד קטן במציאות, קפיצת אומץ, כדי להיות קרובה יותר למטופלים, לילדים שלי, לאוהבים שלי- אבל בעיקר אל עצמי".

ומה אם תגלי שאני כמוך | בת חן-שניידר

בַּבְּעָיוֹת

בַּכְּאֵבִים

וּבְכָל זֹאת מְעִזָּה לִגְבּוֹת

341.9 שְׁקָלִים לֹא כּוֹלֵל מָעָ"מ

לַחֲמִשִּׁים דַּקּוֹת

לַמְרוֹת שֶׁאֵין לִי פִּתְרוֹנוֹת

(הַנֶּפֶשׁ הִיא חֲלוֹם בַּלָּהוֹת).

וּבְעֹמֶק הַלַּיְלָה

מְסֹרֶבֶת שֵׁנָה

מְדַמְיֶנֶת אוֹתָךְ רוֹאָה לִי

(גַּם לִי הַנְּשִׁימוֹת אֵינָן מוֹעִילוֹת)

רק לִזְכֹּר

שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת בְּדִיּוּק

אֵיפֹה הַלְּבַד הַזֶּה,

כִּי קוֹאוֹרְדִּינָטוֹת הַכְּאֵב

מְקֻעְקָעוֹת

ראיתי לךְ את האוטו | בת חן-שניידר

מַפְתִּיעַ שֶׁאַחֲרֵי שֶׁשִּׁלַמְתִּי לָךְ כָּזֹאת בּוּחְטָה

אַתְּ עֲדַיִן נוֹסַעַת בְּסִיטְרוֹאֵן יְשָׁנָה

וְעוֹד מַחֲנָה אוֹתָהּ בְּסוֹף הָרְחוֹב

כַּנִּרְאֶה גַּם לָךְ יֵשׁ בּוּשָׁה לִסְחֹב.

שְׁנֵי בּוּסְטֵרִים מֵאָחוֹרה, וָרֹד וְכָחֹל

כִּתְמֵי בַּמְבָּה וְשׁוֹקוֹלָד מְגַלִּים לִי הַכֹּל

(חָרַטְתִּי לָךְ בָּאָבָק עַל הַשִּׁמְשָׁה

״עֲשִׂי טוֹבָה, נַקִּי אוֹתִי בְּבַקָּשָׁה״).

עַל הַדֶּשְׁבּוֹרְד כֶּלֶב כָּמוֹךְ שֶׁרַק מְהַנְהֵן

לְיַד בֶּלֶם הַיָּד קוֹלָה וְצִיּוּד לַמְעַשֵּׁן.

הַטִּישׁוּיִים מְרוּחִים בַּבֶּכִי שֶׁלָּךְ

שָׁל לָבָן זָרוּק מֵאָחוֹר, מְלֻכְלָךְ

מִסְתַּבֵּר שֶׁהַחִיּוּךְ הַחַם וְהַנָּשִׁי כָּל כָּךְ,

כְּשֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת אִתִּי

עַל סֵלְף־קֵר

בְּרִיאוּת

וִסּוּת רִגְשִׁי וּמוּדָעוּת

הוּא בְּעֶצֶם רֶבְלוֹן נָטוּרָל־ווּמֶן בְּגוֹן לִילָךְ.

*

השירים מתוך: ראיתי לךְ, 2023, הוצאת פרדס

דברי סיום

החוויות שהוצגו כאן של נשים מטפלות כותבות הן עשירות ועמוקות. הכתיבה משרתת פונקציות מגוונות אצל מטפלות - מביטוי עצמי ועד קריאת תיגר. ניכר כי הכתיבה נחווית כחלק מהעצמי בכלל והעצמי הטיפולי בפרט, והיא מחברת את המטפלת לעצמה, ובינה ובין מטופליה. המילים - הן אלו הכתובות על הדף והן אלו המדוברות בתוך חדר-הטיפולים - הן גשר יקר ערך לאותנטיות ואינטימיות.

כתיבת שירה עשויה להתפס כפריבילגיה, אבל יותר מתמיד - היא חשובה - מאחר והיא אקט מחאתי וכלי לשינוי תודעה. השיר הידוע 'נשים כותבות שירה' שנכתב ע"י עמליה זיו (הולחן ומושר ע"י ערן צור) מתייחס לנשים כותבות שירה כ"דבר דחוס מתוק/כמו סוכר חום מותך/מתוך ספר בישול צבעוני". הוא מציין באירוניה השוואתיות, ומרמז על הגוף הנשי ועל תשוקה, ומסתיים בהתייחסות לשנאה עצמית. ניתן לומר שיש בו מחאה כנגד המבט הפטריאכלי הלועג של החברה לנשים כותבות ומה מצופה מהן לכתוב. החוויות המנוסחות כאן משיבות בעדינות ועם זאת באסרטיביות לאותו מבט שעמליה זיו מנסה להוקיע בשיר - אותו מבט שלצערנו מתגבר ברוח התקופה הנוכחית: נשים מטפלות כותבות שירה זה גם לפעמים דחוס ומתוק, אבל ממש ממש לא רק, ובעיקר- זה מאוד חשוב עבורן, עבור המטופלים שלהן, וארשה לעצמי גם לומר - עבור החברה כולה.

ובאשר אלי - אני מתארת לעצמי שאמשיך לנדוד בין מילים מתפוצצות מכמיהה ורגש לבין אין-מילים. ואולי פשוט זו הדרך שלי עם מילים, ועליי לקבל את החלקים השונים בי שצריכים גם לכתוב ולהיכתב וגם לנדום ולהיאלם. עד שמתחדשת התנועה הספונטנית.

על הכותבת - עדי כהן

עדי כהן היא פסיכולוגית רפואית מומחית מדריכה, עובדת לפי מודל אינטגרטיבי ממוקד גוף, סכמות ויחסים. מובילה את תחום דימוי הגוף בבית קוגניטיקה. מנהלת שותפה של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית בבית קוגנטיקה.מייסדת שותפה של הקומה השישית – מרחב מפגש, למידה ותרבות לאנשי מקצועות הטיפול והרפואה. בוגרת התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוני' ת"א בשיתוף מכון דמו"ת. עבדה במשך שנים ב'מרפאה פסיכולוגית' עם מטופלים ברפואה ראשונית. התמחתה בפסיכוקרדיולוגיה בביה"ח בלינסון, ופיתחה שירותים פסיכולוגיים במרפאת בריאות לב האשה. עוסקת בעריכה ואוצרות. כותבת שירה להנאתה.

על המטפלות-כותבות

ד"ר ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. מטפלת בקליניקה בתל-אביב באמצעות ביבליותרפיה ופסיכותרפיה, מלמדת קורסי ביבליותרפיה למטפלים ומנחה סדנאות כתיבה וקבוצות ביבליותרפיה. בעקבות עבודת הדוקטורט שלה הוציאה לאור את הספר: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? - כתיבה, ילדוּת, שיר" (הוצאת פרדס ואוניברסיטת בר אילן, 2020). לקריאה נוספת על העבודה הטיפולית של ליאור גרנות, באתר: הסיפור ומֵעֶבֶר לו – ביבליותרפיה ופסיכותרפיה מבוססות אינטגרציה.

מיטל חודורקובסקי, פסיכולוגית קלינית ומשוררת. מתגוררת בגליל העליון. מתעניינת ועוסקת בדרך שהנפש הנשית עושה בעולם במהלך החיים, בזהויות הנשיות השונות ובקונפליקטים המובנים ביניהן. ב-2021 התפרסם ספר ביכוריה "בשר אהבתנו" ובימים אלו עתיד לצאת ספר שיריה השני, שניהם כעת בהוצאת 'קתרזיס'. קישור לרכישת הספר באתר ההוצאה

דנה לובינסקי היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת. ספר שיריה "בלי ברית, בלי מילה" ראה אור בהוצאת עם עובד וזכה בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. עובדת בקליניקה בבנימינה ובתל אביב, אם לשלושה. מיוזמי ומובילי מחאת הפסיכולוגים ב-2011. עסוקה בממשק שבין הקליניקה לבין תרבות, ספרות ופמיניזם בעבודה הקלינית כמו גם בחיי היום יום.

ד"ר שרון רמר-ביאל היא בעלת תואר ד"ר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ותואר שני בטיפול באומנות. עוסקת במצבי חיים סיפיים בכלים מעולם המחקר, הטיפול והיצירה. היא משמשת כראשת המסלול לייעוץ משפחות בתוכנית לתואר שני בלימודי משפחה באקדמית תל-אביב יפו ומלווה פרטים ומשפחות בשלבי הזקנה וסוף החיים. בספר שיריה הראשון "הם קוראים לי עובדת זרה", שעתיד לצאת בהוצאת קתרזיס בהמשך השנה, היא פותחת אשנב לעולמן הנסתר של מהגרות עבודה מהפיליפינים שמטפלות באנשים עם דמנציה, שנגלה לפניה כאשת מקצוע. שיריה חושפים את עולמן של מי שסובלות משוליות מרובה על רקע מגדרי, אתני ואזרחי מהם עולה חוויית חיים רצופת מתחים וסתירות בין ציפיות ומחויבויות, שהינן מנת חלקן כנשים, מהגרות עבודה, מפרנסות של משפחה, מטפלות סיעודיות ו'מעיין בנות משפחה' למעסיקיהן. שירים רבים פרטי עטה ראו אור בכתבי עת ספרותיים נבחרים ועבודות אומנות וצילום שלה הוצגו במגוון תערוכות.

ד"ר בת-חן שניידר היא דוקטור לפסיכולוגיה קלינית ומשוררת המתגוררת בתל אביב. "ראיתי לך" הוא ספר הביכורים שלה. לקריאה נוספת על כתיבתה של בת-חן שניידר באתר יקום תרבות.

מור שניידר היא פסיכותרפיסטית, עו"ס קלינית ומדריכה. מטפלת במבוגרים ובני נוער בקליניקה בגבעת שמואל, מדריכה בתכנית לפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית בבר אילן ובתכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית לאומנויות באוניברסיטת חיפה. ספר הביכורים שלה, "אדמת השפתיים הרכות" ראה אור בהוצאת ביטאון שירה ובעריכת טל איפרגן בינואר, 2022.

על היוצרת - רקפת בן חיים

רקפת בן חיים בוגרת המסלול לאמנות במדרשה, M.A בטיפול באמנות, משמשת כסגנית מנהלת בבי"ס "מאור" במרכז לבריאות הנפש "מעלה כרמל". עוסקת שנים רבות בצילום וכתיבה כדרך להתבוננות ודיאלוג עם מה שרוצה להתגלות. כתבה והוציאה לאור את ספר השירים "כמו נשימה", שנולד מתוך מסעותיה ביפן ובהודו. מספר עבודותיה הוצגו בתערוכה "געגוע בימי קורונה" ב"הקומה השישית".